החלטה בתיק בש"פ 1837/14

           לפני בקשת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט ג' גדעון) בעמ"ת 33940-02-14 מיום 23.2.2014, בה התקבלו באופן חלקי ערריהם של המבקש ושל אחיו (להלן:הנאשמים) על החלטות בית משפט השלום באילת (השופט ל' ברינגר) במ"ת 4029-01-14 מיום 5.1.2014 ומיום 20.1.2014, בהן נקבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס להם, וכי השניים ישוחררו לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית מלא בירושלים.

1.        כנגד המבקש ואחיו עסאם (להלן: עסאם) הוגש כתב אישום המייחס להם ביצוע עבירות של התפרצות לדירת מגורים בכוונה לבצע גניבה או פשע, לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), וגניבה, לפי סעיף 384 לחוק. על פי כתב האישום, בצהרי יום 27.12.2013 התפרצו הנאשמים בצוותא חדא לדירה באילת (להלן: הדירה) ונטלו מהדירה שני מכשירים סלולאריים ומכשיר PS3בשווי של 1,470 ש"ח (להלן: הרכוש הגנוב). הנאשמים פרצו לדירה רק לאחר שהמבקש בירר עם שכנה המתגוררת בדירה הסמוכה (להלן: השכנה), אם היא מכירה את דיירי הדירה, כאשר המבקש עמד בסמוך לשער הכניסה לחצר הבניין לצורכי תצפית ושמירה, בעוד עסאם נטל לום שהיה במקום ופרץ באמצעותו את דלת הדירה. בהמשך, בחיפוש שנערך בדירתם של הנאשמים נמצא חלק מן הרכוש הגנוב.

2.        בד בבד עם הגשת כתב האישום כנגד הנאשמים, הוגשה לבית משפט השלום בקשה למעצרם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. בבקשה צויין כי קיימות ראיות לכאורה להרשעתם במיוחס להם. עוד צויין כי נגד המשיבים קמה עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), שכן קיים יסוד סביר לחשש כי הנאשמים יסכנו את בטחון הציבור ורכושו אם ישוחררו, בשים לב לכך כי פעלו על פי תכנון מוקדם בצוותא, לאור יום ותוך שאינם חוששים מנוכחותה של השכנה בסמוך. עוד צויין בבקשה כי לעסאם עבר נקי ואילו למבקש הרשעה קודמת בעבירות סמים והפרעה לשוטר.

3.        בדונו בבקשה עמד בית משפט השלום על הראיות לכאורה לפניו, וביניהן: הודעות שוכרי הדירה, אשר אחד מהם מסר כי הוא מכיר את עסאם והלה נפגש עמו בדירה יומיים לפני האירוע; הודעותיה של השכנה, אשר ראתה כיצד שני הנאשמים נכנסים לדירה, לאחר שעסאם פרץ את הדלת הנעולה בעוד המבקש עמד ושמר בחוץ. עוד מסרה השכנה כיצד עובר לאירוע דפק המבקש על דלתה ובירר את טיב היכרותה עם שוכרי הדירה וכן תיארה את הפחד שחשה בעקבות האירוע; מסדר זיהוי התמונות שנערך לשכנה, נוכח חששה מהנאשמים, בו זיהתה את הנאשמים; וכמו כן, הרכוש הגנוב שזוהה בוודאות כרכוש שנגנב מן הדירה, ואשר נמצא בבית הנאשמים בו ערכה המשטרה חיפוש על פי צו, בעקבות מידע מודיעיני שהגיע לידיה, אף שבעת החיפוש לא הייתה ברורה זהותם של כל המעורבים באירוע.

4.        לאור האמור, מצא בית משפט השלום כי קיימות ראיות לכאורה להרשעת הנאשמים וכן עילת מעצר, וזאת לנוכח תחכום הפריצה שביצעו, הנלמד מן ההכנות שקדמו לה, שכללו ביקור מקדים בדירה ובירור מוקדם עם השכנה, כמו גם לנוכח חוסר שיתוף הפעולה מצידם ושתיקתם בחקירותיהם. בתוך כך, הובהר כי הטענה בדבר פגמים שנפלו בזיהויים ילובנו במסגרת ההליך העיקרי. יחד עם זאת, לאור גילם הצעיר של הנאשמים ובשים לב לעברם הפלילי הדל, קבע בית משפט השלום כי יש מקום לשקול חלופת מעצר בעניינם והורה על עריכת תסקירים לבחינתם מסוכנותם. בתסקירי שירות המבחן מיום 12.1.2014 ו-16.1.2014, מצא שירות המבחן כי בכוחם של שלושת המפקחים המוצעים, אשר הינם קרוביהם של הנאשמים, להוות גורם סמכותי ומציב גבולות, חרף עברם הפלילי של שניים מהם. לפיכך, בא שירות המבחן בהמלצה לשקול בחיוב את שחרורם של הנאשמים לחלופה המוצעת. לאור האמור, הורה בית משפט השלום על שחרור הנאשמים למעצר בית מלא בבית המפקחים במזרח ירושלים, בו ישהה עימם אחד המפקחים בכל עת, וכאשר הנאשמים והמפקחים יחתמו על ערבות אישית ועל ערבות צד ג', בהתאמה בסך של 3,000 ש"ח כל אחד.

5.        המבקש ועסאם עררו כל אחד על החלטות בית המשפט השלום לבית המשפט המחוזי. שני הנאשמים טענו להיעדר עילת מעצר, הן כיוון שמדובר בעבירת רכוש יחידה שלא בוצעה בתחכום ובמסגרתה נגנב רכוש ששוויו אינו רב, והן לנוכח עברו  הפלילי הנקי של עסאם ועברו הפלילי הדל של המבקש. לצד זאת, טען המבקש להיעדר ראיות לכאורה, וזאת הן כיוון שהחיפוש בבית הנאשמים בוצע שלא כדין, לטענתו, והן בשל פגמים שנפלו במסדרי הזיהוי שנערכו לשכנה, כאשר במסדר האחרון שנערך, בו לא הוצגה תמונת המבקש, זיהתה השכנה אדם אחר כמבצע העבירה, בהתכוונה ככל הנראה למבקש. בית המשפט המחוזי מצא אמנם כי יש חולשה מסויימת בתשתית הראייתית הנוגעת למבקש, נוכח הקושי עליו הצביע ביחס לזיהויו במסדרי הזיהוי בתמונות, אך קבע כי אין בה לאיין בשלב זה את התשתית הראייתית הלכאורית, כאשר אפשר ובמהלך הדיון בתיק העיקרי תוכל השכנה ליתן הסבר מספק לאמור. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי אף שעסקינן במקרה דנא בעבירת רכוש יחידה, ואף שלמבקש אין עבר פלילי מכביד ועסאם נעדר עבר פלילי, הרי שבנסיבות העניין, ונוכח מאפייני הפריצה עליהם עמד בית משפט השלום, קמה עילת מעצר כנגד הנאשמים, הגם שבעוצמה שאינה גבוהה.

6.        לפיכך, קיבל בית המשפט המחוזי באופן חלקי את העררים, במובן זה שהורה על הקלת תנאי השחרור של הנאשמים במסגרת חלופת מעצרם הנוכחית, כך ששעות מעצר הבית במסגרתה יצומצמו לשעות 06:00-21:00, וביתר השעות יהיה עליהם להיות מלווים על ידי מי מהערבים. כמו כן קבע כי ככל שיעלה בידם להציג חלופת מעצר מתאימה בעיר מגוריהם, או אפשרות לשילובם בעבודה בפיקוח מעסיק, תיבחנה אלה בחיוב. יחד עם זאת, שלל בית המשפט את שחרור הנאשמים לחלופת מעצר בעירם, תחת פיקוחם של אביהם ושל אחיהם, וזאת לנוכח עברם הפלילי של השניים.

7.        בבקשה שלפני חוזר המבקש, הלכה למעשה, על טענותיו לפני בית המשפט המחוזי וטוען כי זה שגה בקביעתו כי על אף הפגמים שנפלו במסדר הזיהוי שנערך לשכנה, אשר הינה הראייה המרכזית בעניינו, קיימות ראיות לכאורה להרשעתו במיוחס לו. בהקשר זה מדגיש המבקש כי המידע המודיעיני הקיים בתיק, וכן צו החיפוש שהוצא על בסיסו, התייחסו לעסאם בלבד, וטוען כי אין בחומר הראיות נגדו, אף אם יתקבל במלואו, כדי להביא להרשעתו. עוד נטען כי שגו הערכאות דלמטה בקביעותיהן בדבר קיומה של עילת מעצר כנגד המבקש, שכן על פי ההלכה, רק במקרים חריגים, בהם בוצעו העבירות באורח שיטתי, בהיקף ניכר או במסגרת התארגנות רחבה - וזאת בשונה מן המקרה דנן - תקום עילת מעצר בגין עבירות רכוש. עוד טוען המבקש כי משעה שהתקבלה טענתו בדבר חולשתה של התשתית הראייתית בעניינו נוכח הפגמים בזיהויו, הרי שבית המשפט המחוזי שגה בעת שהורה על שחרורו בתנאים מגבילים זהים לאלו שנקבעו לעסאם, שהינו המבצע העיקרי לכאורה ואשר לגביו לא קיים קושי ראייתי.

8.       דין הבקשה להידחות. כידוע, על פי סעיף 53(א1)(1) לחוק המעצרים, ביקורת שיפוטית על החלטתו של בית המשפט המחוזי בערר על החלטת בית משפט השלום תתאפשר ברשות בלבד. הבקשה אינה מגלה שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש, וכן, לא מצאתי כי החלטת בית המשפט המחוזי פוגעת בזכויות המבקש למעלה מן הנדרש לצורך הגנה על האינטרס הציבורי. משכך, אינני סבור כי יש הצדקה ליתן רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 23.2.2013 [ראו למשל: בש"פ 8557/13 ד' ד' נ' מ"י (29.12.2013); בש"פ 1260/13 עדאל נ' מדינת ישראל(25.2.2013)].

9.       אף נסיבות עניינו הקונקרטי של המבקש אינן מגלות עילה למתן רשות לערור. המבקש מואשם בכך שפרץ לדירה בצוותא חדא עם אחיו, תוך שהשניים גונבים רכוש מן הדירה לאור יום ואינם חוששים אף מנוכחותה של שכנה בקרבת הדירה, וכל זאת לאחר תכנון מוקדם, אשר כלל ביקור של עסאם בדירה. בית המשפט המחוזי, כמו בית משפט השלום לפניו, קבע לאחר עיון בראיות כי על אף חולשתן קיימות ראיות לכאורה להרשעת המבקש במיוחס לו וכן כי קמה עילת מעצר כנגדו בעוצמה שאינה גבוהה. בית המשפט המחוזי התחשב בקביעות אלה בעת שהורה על הקלה בתנאי מעצרם של הנאשמים, כמפורט לעיל. הלכה היא כי בשלב בחינתן של הראיות לכאורה במסגרת הליכי המעצר על בית המשפט לבחון את הפוטנציאל הראייתי להרשעה [ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 (1996)], כאשר שלב זה אינו המקום לדיון בשאלת משקלן של הראיות, ופגמים אשר אפשר ונפלו בהן יתבררו על ידי בית המשפט היושב בהליך העיקרי [ראו למשל: בש"פ 4306/09 אבו ואסל נ' מדינת ישראל, פסקה 17 להחלטה (4.6.2009)].

10.     למעשה, טענתו היחידה של המבקש בה לא דן והכריע בית המשפט המחוזי בהחלטותיו המנומקות כדבעי, הינה כי שוחרר לחלופת מעצר שתנאיה המגבילים זהים לתנאים שהוטלו על אחיו עסאם, אף שעוצמת הראיות לכאורה בעניינם איננה שווה. ודוק, אף טענה זו כנגד תנאיה הקונקרטיים של חלופת מעצרו נוגעת לעניינו הפרטני של המבקש ואינה מצדיקה מתן רשות לערור. יתר על כן, על פי קביעת בית המשפט המחוזי עומדת למערער האפשרות לבקש להציג חלופת מעצר הכוללת פיקוח אנושי על ידי ערבים מתאימים בעיר מגוריו, ואף לבקש להשתלב בעבודה תחת פיקוח מתאים, ואלה תישקלנה בחיוב. לכן, דעתי היא כי אין מקום לשנות מהחלטתו של בית המשפט המחוזי, לפיה בשלב זה, וכל עוד לא יציג המבקש חלופת מעצר אחרת אשר תימצא מתאימה, יישאר המבקש בחלופת המעצר הנוכחית תחת התנאים המגבילים שקבע בית המשפט המחוזי ואשר פורטו לעיל.

           הבקשה נדחית אפוא.

           ניתנה היום, ‏י"א באדר ב התשע"ד (‏13.3.2014).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   אא

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,   www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: